מליבת האקטואליה אל האלכימיה הנשית: למה הפסקתי לנסות להיות "לביאה"

במשך שנים רבות, המילים, התמונות והזוועות היו שגרת החיים שלי. עבדתי במערכות החדשות התובעניות ביותר בישראל – ערוץ 2, ערוץ 10, עיתון "הארץ". הייתי חלק מהמכונה שמתרגמת פיגועים, אסונות ודד-ליינים בוערים לכתבות של דקה וחצי. תפקדתי כמו מכונה משומנת; סיננתי, הנגשתי ובחרתי מה "עובר מסך" ומה נשאר בחוץ.

חשבתי שהעובדה שאני מצליחה להמשיך הלאה הופכת אותי לחזקה. חשבתי שזה אומר שניצחתי. אבל מתחת לפני השטח, הגוף שלי ניהל פנקס רשימות משלו. עשרים שנות תקשורת קודדו בתוך התאים שלי, ויום אחד, הם פשוט הפסיקו לשתף פעולה.

כשהגוף מסרב להמשיך: הטראומה זוחלת מתחת לעור

הטראומה הישראלית היא לא רק אירוע חד-פעמי; היא רעש לבן תמידי. אצלי היא התפתחה לתגובות פיזיולוגיות חריפות. זה התחיל בהתקפי אלרגיה קשים שהובילו למיון, והסתיים בקריסה לתוך תסמונת הפיברומיאלגיה.

אבל המציאות כפתה עליי עצירה. הבנתי שהסיפור שלי הוא לא על איך "פיצחתי את השיטה" והמשכתי לדהור בקריירה, אלא על ההכרה בכך שהגוף זוכר את כל מה שהמוח מנסה להדחיק.

מסע של 3,600 שנה: מה למדתי מהכוהנות של אי הת'רה?

בחיפושיי אחר תשובות, נשאבתי אלפי שנים אחורה, אל התרבות המינואית באי ת'רה (סנטוריני של היום), שנת 1,600 לפנה"ס. מצאתי שם תרבות-על שהונהגה על ידי נשים כוהנות. חברה שוחרת שלום, מחוברת לטבע ולכוחות הריפוי שלו, שהיוותה את הבסיס האדריכלי והרוחני לחברה המערבית שלנו היום – רגע לפני שהכל נחרב בהתפרצות הר געש אימתנית.

זה הפך לבסיס של הרומן הסוחף שכתבתי, "הלבנה". הספר נע בין שני צירים: גליה, אישה צעירה בשנות ה-2000 בארץ, שקורסת מהמציאות הישראלית, וגלת'יאה, אישה צעירה מהעולם העתיק, מגיעה מהיכלי פסיפס ענקיים, תרבות עשירה ומיטיבה, וגם היא מנסה לשרוד ולהיות אישה בעולם קשוח. החיבור ביניהן נולד מתוך ההבנה שכאב, הישרדות וריפוי לא באמת שייכים לתקופה אחת.

השיעור שבברירת העדשים: למה העוצמה האמיתית היא דווקא בשהייה?

בספר, הגיבורה הצעירה גלת'יאה מקבלת מאימה עונש שנראה לה נורא: לשבת בשקט ולברור עדשים כתומות מתוך חול ואבנים במשך שבוע שלם. הפעולה המונוטונית הזו, שנראית לכאורה כבזבוז זמן משווע בעולם שמעריץ פרודוקטיביות, מתגלה כמתנה הגדולה ביותר שלה.

הבנתי שזה בדיוק מה שחסר לנו היום – הלגיטימציה לעצור, לשהות בתוך הכאב, ולא למהר לשים "פלאסטר" ולהמשיך ליעד הבא. כי אלכימיה היא לא קסם; היא היכולת לשנות את הכימיה של הגוף שלנו דרך הבחירה מה להכניס אליו – באוכל, במחשבות ובאנשים שאנחנו מקיפות את עצמנו בהם.

לא רוצה להיות לביאה

במציאות הישראלית, מצפים מאיתנו להיות לביאות. נשים ששולפות ציפורניים, שנלחמות על מקומן, ששורדות את המערכת, את המלחמות בשיניים חשופות. אבל המסע שלי לימד אותי שאני לא רוצה להיות לביאה. אני מוותרת.

לחיות בלי להרגיש שאני בסטרס תמידי מול העולם. להתמקד בפשטות.

כי העוצמה האמיתית שלנו לא נמצאת בניצחון בקרב, אלא דווקא בהסכמה להשתנות, להתרכך ולהתחבר מחדש למחזוריות הטבעית. והמחקר שערכתי לספר, לימד אותי שאנחנו שייכים לאדמה הזו בדיוק כמו החיטה והזית, ושהיא העוגן שלנו להחלמה.

צמיחה מתוך הסדק

המסע בספר מזכיר לנו שגם כשנדמה שהדרך נגמרת – בין אם זה בגלל התפרצות הר געש או בגלל המציאות המטלטלת של חיינו כאן – אפשר לצמוח דווקא מתוך הסדק. ושאין תרופת קסם אחת שמתאימה לכולן. לכל אחת יש את הדרך שלה: אחת זקוקה לאדמה, השנייה לים, והשלישית לכוס קפה בשקט גמור.

אני מזמינה אותך להצטרף ולגלות את הכוח שבאלכימיה

להצטרפות למסע הלבנה

בואי נמשיך את השיחה: הצטרפי לקהילת הפייסבוק שלנו "הלבנה קוראת לך" – מרחב לנשיות, יצירה ורפואת אדמה.